אני ואתה
יאנוש קורצ'אק
כשמזכירים את יאנוש קורצ'ק או את יתומיו מיד חושבים על השואה אך קורצ'אק היה גם סופר, פרשן רדיו ורופא ילדים, יהודי פולני, שתמך בזכויות הילדים והפעיל בית יתומים. במלחמת העולם השנייה אולץ לעבור לגטו ורשה. שם המשיך לטפל בילדים נזקקים. סירב להצעות להבטיח את ביטחונו, וליווה בשנת 1942 את הילדים בדרכם למחנה המוות טרבלינקה. שם נרצח יחד איתם.
ספריו המוקדמים אינם עוסקים בשואה. כולם כתובים ברוח חיובית, מלאי אופטימיות. מדברים על הילד וחלומותיו, בונים לילדים עולם שראוי לחיות בו ושאפשר לתקנו. נושאים בשורה חינוכית נוסכי אמפטיה, שופעי דמיון. שיחם שיח אוהב, מזדהה ומשתף את הילדים בבניין העולם. (הארץ) משפט ידוע שלו הוא:
"הדואג לימים זורע חיטים. הדואג לשנים נוטע עצים,
הדואג לדורות מחנך אנשים" (יאנוש קורצ’אק)
המשפט הזה מתווה את הדרך ליצירת חברה המבוססת על ערכים של דאגה לזולת ואחריות קהילתית, במובן הרחב והעמוק שלה. (קורן טק)
התמונה מתוך הספר - האיש שידע לאהוב ילדים - יצחק בלפר
מעדויות החניכים עולה התמונה הבאה: קורצ'אק היה איש הרוח, הוגה הדעות אך מי שניהלה בפועל את בית היתומים הייתה סטפה ילצ'נסקה אישה שנשכחה מדפי ההיסטוריה.
סטפה הייתה אחראית לכול, החל מהמתפרה, המכבסה, צוות העובדים משק הבית, בחירת העובדים המתאימים ועד בחירת החניכים. היא מיינה את המתקבלים. נראה שהמילים "סטפה וקורצ'אק משלימים אחד את השני הן המילים המשקפות במדויק את ההשלמה ביניהם בלי קורצ'אק לא הייתה סטפה. ובלי סטפה לא היה קורצ'אק. מה שלא יכול היה להעניק האחד, העניק האחר, כל אחד בתחומו הוא וביחד הם העניקו לילדים בית חם ולב אוהב.
אני ואתה - מילים מיקי גבריאלוב
אני ואתה נשנה את העולם
אני ואתה, אז יבואו כבר כולם
אמרו את זה קודם, לפניי לא משנה
אני ואתה נשנה את העולם
אני ואתה ננסה מהתחלה
יהיה לנו רע, אין דבר, זה לא נורא
אמרו את זה קודם, לפניי, זה לא משנה
אני ואתה נשנה את העולם
השורה "אני ואתה" מדברת כתפיסת עולם. כל אחד צריך לתת לעצמו את הקרדיט שאם יעשה יוכל להשפיע, להאמין שהמעשים שלו יכולים להתקבץ לשינוי הסביבה והעולם, החברה והאווירה.
בשיר מופיעות שתי דמויות: הדובר עצמו, הפונה אל נמען כלשהו במטרה להעביר לו מסר – קריאה לפעולה משותפת למען מטרה נעלה, "אני ואתה נשנה את העולם". נראה כי הדובר בשיר דוגל בשינוי כיוון שיש דברים שאינם מוצאים חן בעולמנו, אולם בעצמו אינו יכול לעשות את השינוי הרצוי והוא מבקש לגרום לאחרים ללכת בעקבותיו. תפקידו של הנמען בשיר חשוב לא פחות, משום שמערכת היחסים העתידה להבנות בין הדובר לנמען קשורה בשניהם. יש כאן יומרה של פריצת דרך, ובעקבות זאת:
"אז יבואו כבר כולם".
"אמרו את זה קודם, לפני".
"יהיה לנו רע - אין דבר זה לא נורא"
הדובר ער לכך שההתחלה לא תהיה קלה, והיא תלווה בהתמודדות בקשיים, ויתכן אפילו שיידרש מחיר – "יהיה לנו רע...", אך בכל זאת אם נהיה ביחד ניתן יהיה להתגבר. המילים הפותחות בשיר הן הדיבור התמים, הנאיבי. הרוח הפועמת בדובר שואפת לתקן את העולם ולהפוך אותו למקום טוב יותר לחיות בו. זהו דיבור ילדותי שכל צעיר חולם עליו; אולם , כאמור לעיל, התחושה היא שהפנייה בכינוי הגוף אתה, מכוונת אל הקהל הרחב, הבוגר– שומעי השיר.(צביה סמיפור)
"אנו בוחרים להגיע לירח בעשור זה ולעשות דברים נוספים, לא משום שהם קלים, אלא מפני שהם קשים"(ג'ק קנדי)
"הדואג לימים זורע חיטים. הדואג לשנים נוטע עצים,
הדואג לדורות מחנך אנשים" (יאנוש קורצ’אק)
המשפט הידוע מתווה את הדרך ליצירת חברה המבוססת על ערכים של דאגה לזולת ואחריות קהילתית, במובן הרחב והעמוק שלה. (קורן טק)