סיפורי בבתא

גחליליות

"בית זה מקום שאם אתה צריך לשוב אליו
תמיד פתוחה בו דלת לקראתך " (נתן יונתן)

מסע הנדודים השנתי של העגורים נחשבת לאחד ממראות הטבע המרהיבים בעולם כולו. אצל בני האדם מוטיב השיבה הביתה מקפל בתוכו את:

        • מציאת המקום הפנימי הנכון
        • תחושה שמשהו מסתדר
        • דיוק שאנו מכנים "אוטנטי"
        • הקלה שבמציאת מחסה
        • שיבה לילדות ושחזורה

בתמונה "רכב כחול בנווה צדק" – מצוירת אישה ההולכת ליד רכב כחול. זוהי שעת בין ערביים בשכונת נווה צדק. נראה שהאישה יודעת מאיפה היא באה ולאן היא הולכת . ילד קטן נשען על קיר הבית ומסתכל עליה (התמונה נלקחה מהאינטרנט)

אמריקה

בשנת 1990 ,קבלנו הצעה שאי אפשר לסרב לה. רילוקיישיין לשלוש שנים בדאלאס טקסס ארצות הברית.

אמריקה הרעיפה עלי קסם, הייתי סקרנית לגלות את מרחביה העצומים, אורח החיים השונה וההזדמנות לגלות עולם.

שום דבר לא הכין אותי "להלם" שהרגשתי כשנחתנו בניו-יורק. כשהבנתי שהמסע שאני הולכת לקראתו יימשך לנצח. במשך חצי שנה שאלתי את עצמי, איך הסכמתי לצאת ככה אל הלא ידוע.

עד שהגעתי ליוסמיטי פארק

"יוסמיטי פארק" היא שמורת טבע קסומה בקליפורניה. הגענו לשם בנובמבר, כשחלק מהעצים היו בשלכת ענבר כתומה. שם בין עצי הסקוייה הנשגבים העתיקים והמחבקים. האוויר הצלול, הצוקים המפלים והאגמים שאי אפשר להפריז ביופיים, הבנתי את הצורך להרפות ממשקל הדברים שמונעים ממני להתערות לגמרי בעולם, להפוך לקוסמופוליטית ולאדם שנמצא בבית בכל מקום (אלכסון)

בתמונה "פארק יוסמיטי

או כמו שאמר הצלם אנסל אדמס:

"יוסמיטי בשבילי הוא תמיד זריחה, נצנוץ של
פלא ירוק וזהוב, במבנה עצום של אבן ומרחב"

אלחמדולילה.

בספר "שובה של המלכה" כותב גבי ניצן סיפור על "הודיה. " לדבריו כשהיה בסיני פגש בדואי בשם סולימאן שהיה אומר על כל דבר "אלחמדולילה" (השבח לאל), גם כשקראו דברים לא טובים.
לדוגמה: זמזום יתושים מעיק, רוח שרקייה מלווה בחול שנכנס לכל חולייה בגוף. ....ישיבה של חמש שנים בכלא מצרי. מבחינתו כל חייו הם סידרה של "מתנות" שאללה נותן לו וכל דבר הוא לטובה.

אוסטרליה

האוברג'ונים הם ילידי אוסטרליה ולהם קשר עמוק לארצם. הם מאמינים כי כל תופעה המתרחשת על אדמתם, היא פעילות של כוח אלוהי הנמצא בטבע.

במסורת שלהם קיימים "נתיבי שיר" סמויים מהעין שחוצים את היבשת כולה ומסמנים את המקומות המקודשים להם. אחד מהמקומות האלה הוא "האנינג רוק." (ההר התלוי) שנמצא במדינת ויקטוריה. זהו הר וולקני מסתורי ומטיל אימה. בשנת 1900 נאלצו האוברג'ונים לעזוב אותו בגלל המתיישבים האנגלים.

הספר "פיקניק בצל ההר" שנכתב על ידי ג'ון לינדזי 1967 מתרחש בשמורת הטבע זו, ההניניג רוק, בתחילת המאה העשרים. ומבוסס על אירוע שקרה במציאות ובו שתי נערות אשר למדו בפנימייה, נעלמו במהלך פיקניק שארגן המוסד.

תקציר

הסטר אפליארד רוכשת אחוזה מבודדת ומצמררת באזור הבוש ונראה כי היא רוצה להשאיר את עברה האפל מאחוריה. היא הופכת את האחוזה לבית ספר לנערות צעירות שבמהרה זוכה להצלחה מסחררת. מעמדה של הסטר נהייה השיח העיקרי בין האוכלוסייה הרברבנית באזור והיא צריכה לשמור על האופי והתדמית שבנתה.

היא מחנכת את נערותיה ללכת בתלם, להקפיד על לבוש צנוע וכמובן לעזור לה לשמור על מוניטין בית הספר, אבל כשסודותיה מתחילים להיחשף למספר בנות, היא חוששת למעמדה.

יום אחד בוולנטיין דיי, יוצאות הנערות לטיול בית ספרי בהאנגינג רוק. שם מתרחשים דברים מוזרים ועל טבעיים: השעונים נעצרים בלי סיבה מוסברת, תרדמה נופלת על התלמידות והסלע, בעל כוחות מיוחדים, מושך שלוש מהתלמידות ואחת מהמורות להיבלע בתוך מצוקיו האפלים לעד.

עד היום לא הצליח איש לפענח את התעלומה המסתורית.

הסברה היא שהבנות נעלמו בין הסלעים, בכוח אלוהי של עולם הטבע. הבנות הופכות לחלק מתודעת הסלע, כוחו נע דרכן והוא מכוון אותן לעלות למעלה ולהיכנס דרך "חלון צר" למקום אחר ביקום. רק אחרי תשעה ימים מצאו את אחת הבנות אירמה רוטשילד שוכבת מחוסרת הכרה בין הסלעים. תוהה למה היא לא הצליחה להיכנס.

ישראל

בפתח הספר "המאהב", שכתב א.ב. יהושע, מצוטטת מודעה החוזרת שוב ושוב בעיתון ובה נאמר כי גיורא מייזלר נעלם ואימא ואבא מחפשים אחריו בספר מפליג יהושע ודמיונו נודד. האם על חוף מרוחק כלשהו יושב גיורא, שלא חזר ממלחמת יום כיפור, שערו ארוך ומשוחרר? והוא שותה משקה קל.

"גחליליות" הוא סרט שכתב אחיו של גיורא, גילי מייזלר שקרא את הדף הזה כשהוא רועד בחדרו שבקטמנדו, 12 שנים אחרי שאחיו הגדול נעלם, והוא סובל מטריפ מתמשך שנגרם לו מאכילת מינון יתר של פטריות הזיה, שמעל לכל מעלה על פני השטח את הפצע הגדול, היעלמותו המסתורית של אחיו.

הסרט, הוא הזדמנות לצלול לסיפורם של האחים, של הוריהם ושל החברים שסבבו אותם. בעקיפין זו הזדמנות לצלול לטראומה איומה ולסימן שאלה שמעולם לא נפתר.

איפה גיורא

בסרט רואים את חברו לטנק של גיורא, אלי זכאי שנפל בשבי וכאשר שוחרר, סיפר שהטנק שלהם נפגע מטיל נ"ט ביום השני למלחמה, 7 באוקטובר, אך לא ידע מה עלה בגורלו של גיורא.

הפרשה קיבלה תפנית מפתיעה אחרי שיגאל רינגרט חבר של גיורא, סיפר כי פגש בו באקראי באזור הקרבות, שבוע לאחר מכן – ב- 14.10. אחרי הצהרים. כשנפגשו בדרכים. גיורא היה באוֹבֵרוֹל, עם מגבת, וג'ריקן מים, הלך כנראה להתרחץ. גיורא סיפר לו שהוא השתתף בקרבות והוא עכשיו בהתארגנות לפני הקרב הבא.

איך זה יתכן שיגאל ראה את גיורא שבוע אחרי מותו?

תשאולים חוזרים ונשנים, גם תחת היפנוזה, לא הצליחו לחלץ מפיו של רינגרט גרסה אחרת. עדות נוספת נשמעה מאחד מנוסעי האוטובוס בשם רמי והוא העיד כי שמע את רינגרט כשחזר לאוטובוס אומר "ראיתי עכשיו את גיורא מייזלר"

סוף רשמי לתעלומה ניתן כמעט שנתיים לאחר המלחמה כאשר הוחזרו לישראל 39 ארונות ובהם גופות של נעדרים. בין אלה זוהתה גופתו של גיורא והובאה לקבורה

להגיע הביתה (איריס לעאל) סיפור

ערב אחד מספרת איריס לעאל התכנסו מספר סופרים ומשוררים במלון בירושלים. המפגש כלל שיחות אל תוך הלילה על ספרות ושירה ןגם הרבה אלכוהול. כשפניהם של המשתתפים היו כבר סמוקים ובוהקים קמה אחת המשוררות והכריזה כי היא חייבת ברגע זה לנסוע חזרה לבייתה כדי לבדוק מה שלום בעלי החיים שלה.

כול המשתתפים ניסו למחות על החלטתה הם טענו שזה מעשה לא אחראי ושתשכח מזה אך היא אספה את צרור המפתחות שלה מהשולחן איחלה להם לילה טוב אמרה שנתראה מחר והתנודדה לכיוונו המשוער של מגרש החנייה.

כנועים ומטושטשים מספרת איריס הלכו לישון. בבוקר קמה עם כאב ראש ובחילה והבינה את גודל חוסר האחריות. "היינו צריכים לאזוק אותה למיטה ולא לאפשר לה לנסוע. איך אפשרנו לה לעשות את הדבר האידיוטי הזה?"

אבל בצהריים היא חזרה בריאה ושלמה וסיפרה לנו שכבר במגרש החנייה הבינה שככול הנראה לא כדאי לה לנהוג, ועם זאת כבר לא יכלה להרפות מהתכנית שעיצבה בראשה לפרטיה.

וכך התמקדה עד קצה גבולות הכרתה במטרה אחת בלבד: להגיע הביתה. כל הדרך כך סיפרה לנו פקדה על עצמה להגיע הביתה, להגיע הביתה, עד שלבסוף הגיעה.

מסתבר שהיא חנתה על הכביש מול פתח הכניסה, יצאה החוצה וטעמה את האוויר הקר. כולה הודיה לאלוהים, שאף אחד לא נאלץ לגרד את שייריה מהכביש. היא הלכה בשביל המוכר וניצבה מול הדלת המוכרת. היא קצת השתוממה שאין כל תנועה של חיכוך. לא נביחה ואפילו לא התנשפות של בעלי החיים שלה. ולרגע חששה שמשהו קרה להן.

כשהמפתח לא נכנס אל חור המנעול שבדלת קפאה לרגע במקומה ההכרה שהגיעה לבית ילדותה ושמעברה השני הוריה הזקנים שקועים בשנתם. נחתה עליה במלוא כוחה היכולת של הביתה homing instinct הקומי. זה היה מקרה קלאסי של אינסטינקט בית. כמו ציפורים המנווטות את דרכן. להגיע הביתה (איריס לעאל) סיפור