סיפורי בבתא

סיפורים שסיפר לי אבי

לפעמים כשאני נוסעת ברכבת לרחובות, אני מפנה את מבטי לחלון, לעבר מה שהייתה פעם באר יעקב בשבילי . שואלת את עצמי מה האנשים המתגוררים שם במגדלים יודעים, על פרדס ישן ,באר, קיץ, שמש ובית באר ערבי שנעלם ש עם השנים והזמן.

הפרדס המדובר בבאר יעקב נקנה על ידי סבא אליהו ובו תפוזים שאין שני להם בגודל ובטעם. לימונים  מתוקים קלמנטינות חושחש אשכוליות ופומלות

עד שנות השבעים עוד נסענו אליו מידי יום שישי לקטוף תפוזים. אבי היה מעמיד את ה"פורד קורטינה שלו : ליד בית האבן בן שתי הקומות שבראש הגבעה ואנחנו חיכינו לו. עד שהיה שב ועל גבו שקי תפוזים.

פעם אחת נכנסתי לתוך בית האבן אני זוכרת רצפת אבן אדומה מטבח וסלון סוכת גפנים מוצלת על חצר מרובעת. אורוות היו בצד אחד . ובצד השני בריכת אגירה קטנה ובית אריזה.

וככה בעודי הולכת על שביל הכורכר יחד עם בת הדודה שלי מדי יצא לפתע אברמיקו מהפרדס ובידו צב. שתינו הסתכלנו עליו בפליאה איזה ילד מקסים הוא היה.

אחר כך התפורר הבית משכחה ומהזנחה .ונמכר תמורת מיליון שקל ליזם בנייה.

סבא אליהו כהן היה גבר גדול מה שנקרא "טיפוס" כולו אומר בטחון כבוד חוסן בשנת 1904 עלה ארצה עם משפחתו באנייה מסילבריה שבמזרח טורקיה ליפו. סליבריה אז הייתה עיר שריכזה את תעשיית הגבינות והם הביאו איתם ידע וכלים כדי להאכיל את תושבי יפו במיטב מוצרי החלב.

אומנם היו להם מספר עיכובים בדרך אך לבסוף הצליח הסב להקים את מחלבת הכוהנים ברחוב השוק 7 פינת לוונסקי בתל אביב שהפכה לעסק המשפחתי.

בתמונה היום נראה כי חזית הבית מתפוררת שתי מרפסות הנשענות על מסגרות ברזל מחלידות , אינן מסתירות את הצריח המתנשא בפינת הרחוב ואת חלונותיו הצרים דמויי חרכי ירי. המבט המשתהה מגלה כרכוב גג משונן, שרידי קרוניזים ועיטורי טיח בצורת קשתות. ומה שנדמה לרגע כשרידיו של מגן דוד .אין ספק, זה היה פעם בית מפואר.(קמטי הזקנה של שוק לוונסקי)

במרתף הבית נערכו המכירות, בקומת הקרקע היה אולם הייצור של הגבינות ושתי הקומות העליונות שימשו למגורים. משפחת כהן היו אנשי עמל מיד אחרי תפילת שחרית היו מתייצבים לעבודה ומייצרים את הגבינות ששמען יצא למרחקים. גם בשל העובדה שהיו כשרות למהדרין.

המשפחה הייתה דתית ואחד החדרים עוטר בתמונות קיר של מקומות קדושים בירושלים. בחדר הזה הייתה כל המשפחה מתכנסת כמה פעמים בשנה לתפילות. הדתיות הזאת הייתה מתונה לא לוחצת.. מגג הבית אפשר היה אז לראות את הים. ודי היה בראייה זאת כדי למלא את מנהג "תשליך" מגג הבית ולאו דווקא מחוף הים.(דוד כהן)

המחלבה נוהלה ביד חזקה "על פיו של הסב ישק דבר" הוא חילק תפקידים. נתן משכורות ובונוסים למי שחפץ ביקרם. מידי יום שישי בשעה 10:00 בבוקר היה עולה אליו מגש חם וריחני של בורקס גבינה עם בצק עלים שנאפה במחלבה.

במורד הרחוב נמצע עומד בית הכנסת "אליהו הנביא" שהוקם על ידי קרקע שנתרמה על ידו אימא שלי מספרת איך הרחוב היה מתמלא ביום כיפור בקהל מתפללים שבה לשמוע תקיעת שופר בסוף תפילת הנעילה.

אז איך הגיע הפרדס?

לפרדס הגיע הסב בזכות ה"עונש " שקיבל על עקשנותו לא להתגייס לצבא הטורקי. הימים הם פרוץ מלחמת העולם הראשונה. השלטון העותומאני בישראל החמיר את ההקפדה שלו על חובת גיוס לצבא. ביישוב התגברו הניסיונות להימנע מהשרות הצבאי במגוון שיטות לדוגמה: עזיבת הארץ (לדרום אפריקה), תשלום דמי כופר עבודות תמיכה בצבא. סבא אליהו מצא את עצמו יושב בבית כלא סורי. אבל לכל דבר יש סיבה כי שם פגש את הרב סאגס. שהיה תושב (מוכתר) באר יעקב והוא סיפר לו על המקום ועל הפוטנציאל בקניית פרדס במקום ומיד כשהשתחרר מהכלא הלך וקנה פרדס. הפרדס כלל גם פועלים ערבים שעבדו ביצירת תעלות השקיה לעצי ההדר בקטיף ובאריזה וכשישב לעת ערב לנוח תחת סוכת הגפנים שלו. היו הפועלים מתיישבים למרגלותיו. אחד היה מגיש לו את הסיגריה השני הדליק אותה והשלישי כיבה אותה.

סבא אליהו התגורר בפרדס מיום ראשון עד רביעי בסוף השבוע היה חוזר לביתו מעל מחלבת הכוהנים ובכל מוצאי שבת בסיום ההבדלה, היה בוחר מי מבין נכדיו ילך איתו השבוע לפרדס. ביום ראשון היו נאספים כולם בתחנת האוטובוס שברחוב סלמה ונוסעים.

בפרדס הייתה באר ומנהג היה לסבא לשתות רק מהמים שלה .ולכבד את האורחים המים נשאבו מהבאר ונשמרו בבקבוק זכוכית עטוף בקש. ככה עברו הימים וכד המים נסע כל שבוע לבאר יעקב ריק וחזר מלא.

יום אחד הגיע התור של אברהם (אח של אבא שלי) למלא את הבקבוק. הוא לקח אותו בזהירות מהמדף ומיד . הוא נשמט מידו והתנפץ על רצפת האבן לרסיסים.. בום ושקט השתרר. הסל שעטף את הבקבוק הוציא את אוויר מתוכו ונשכב.

מה עושים עכשיו ? כולם הכירו את עוצמת ידו של הסב

סבתה שלי ויניזיינה הייתה בת ירושלים. היה לה שיער ארוך שהייתה מלפפת אותו בקוקו מגולגל. היא הביאה תשעה ילדים וגידלה גם את הילדים של חמותה. כבודה היה בבית פנימה. משעה 00:40 בבוקר בישלה טורלו ופטטיקס ניקתה תפרה דאגה מיינה את האורז קילפה אפונה. אירחה את הכובסת .

היו לי אתה שיחות רבות דרכה אני מכירה את כל סיפורי התנ"ך .וחלק מסיפורי ירושלים.

היא זכרה איך בילדותה עמדה עם עוד 400 ילדים. תלמידי כיתה א' .בציידי התהלוכה שקבלה את גנרל אלנבי. נושאים לכבודו דגל ופרחים. כראוי לכובש ירושלים. על מגדר ופמיניזים לא שמעו שם בגיל 81  שידכו אותה לסבא כהן . לדבריה הגיעו לביתם בנחלת שבעה שלושה גברים ממשפחת כהן ובקשו את ידה. עבור אחד מבניהם. מעבר לדלת היא שאלה את אימה מי החתן?

נחזור לבקבוק 

באותו יום בו נשבר הבקבוק התארחה גם היא בפרדס כשראתה את פניו המודאגים של אברהם מיד התפנתה איליו .הבינה שמשהו קרה. ונשקה לו מיד. מה קרה? שאלה דכה סטא יורנדו ? למה יש לך פרצוף של תשעה באב. נו אס ארמוזו

בקבוק המים של סבא נשבר ענה בבכי.

איך נשבר?

נפלתי אתו מהכיסא.

הה.... חשבה ולבסוף אמרה " לכל הדברים בעולם יש סוף כך הגיע סופו של הבקבוק" "על תדאג אמרה אני אסדר הכל" הלבנטה.

אחרי שעתיים שנדמו כנצח חזרה לאברהם ובפיה הידיעה: תפסיק לדאוג הכל בסדר הלכתי לסבא ואמרתי לו כי הבקבוק נשבר ואיננו. הבקבוק ילך לאבדון ואנחנו נלך לחיים ארוכים טובים ושלווים. כשאברהם ראה את הסב מסתכל עליו, ביקש לגשת אליו אך ידע שאין זה מין הנימוס שם ידו על פיו ושתק.

המלך והכד

לאחד המלכים בסין היה כד חרסינה. את הכד קיבל בירושה מאבות אבותיו. איש לא ידע בן כמה הכד ומה ערכו, רק ידעו שהוא יקר מאד למלך. ואכן, המלך הסיני מינה אדם מיוחד לנקות ולשמור על הכד היקר.

יום יום היה עליו להסיר ממנו את האבק ואם נמצא עליו ולו גרגיר אבק אחד- האיש היה יוצא להורג, כי, חילל את כבוד הכד. רבים וטובים מתו בגלל הכד הזה. וכך, כל מי שמונה לשמור על הכד היה נפרד מאשתו וילדיו כי ידע שהוא לא ישוב לראות אותם.

פעם אחת הופיע בארמון המלך איש זקן וביקש להיות שומר הכד. כולם התפלאו על האיש המוזר המבקש את מותו וניסו למנוע ממנו. אך הוא התעקש ולא ויתר… הוא הוכנס לחדר בו היה הכד מונח על שולחן מיוחד עשוי זהב, ניגש לכד, לקח אותו בידו, הביט בו רגע ארוך ובאחת השליכו על הארץ והכד נשבר לרסיסים.

קמה מהומה בארמון, האיש הובא בפני המלך. שאל המלך את האיש: מדוע עשית זאת? הרי עכשיו תמות. ידעתי שאמות, ענה האיש, ולכן באתי. חשבתי לי: אנשים רבים מתו וימותו בגלל הכד הזה, לפחות אוכל להציל את חיי אלה שעוד לא מתו מאחר ואני אדם זקן ובודד, הקרבתי את חיי.

הצטער המלך על מעשיו ושיחרר את האיש. מאז, כך מספרים, מהלך המלך משוחרר יותר, ולעיתים ניתן לשמוע אותו שורק מנגינות פשוטות ועליזות במסדרונות הארמון.

בחזרה לבית ברחוב לוינסקי

כשנפטר הסב לא הצליחו בניו להחליט מי יקבל את החלק שלו בבית הוא נשאר סגור למשך שנים רבות. מעולם לא נכנסתי לשם. הפעם היחידה שהצלחתי להיות בפנים היה יום אחד בטיול טעימות עם חברות מהעבודה בשוק לווינסקי.

אז פרשתי למספר דקות מהקבוצה עליתי במדרגות הברזל הרעועות שלא השתנו ולפני נפתחה דלת מרפדייה בעל המרפדייה הסכים להכניס אותי לדבריו אנשים רבים מגיעים אליו ואומרים כי הבית היה שייך בעבר למשפחתם.

בית הספר אליאנס שבנווה צדק

ההורים שלי למדו בבית הספר אליאנס בנווה צדק.

חברת "אליאנס" ניהלה את בית הספר לבנים בנווה צדק ואחר כך נוסף מבנה גם לבנות. . בית הספר כלל שמונה שנות לימוד והצרפתית הייתה שפת ההוראה במקצועות הכלליים. בוגרי בית הספר המצטיינים נבחנו בצרפתית בקונסוליה הצרפתית וקיבלו תעודה חתומה מטעם הקונסול הצרפתי.

מנהלת בית הספר מאדם טאג'ר סימלה את האישה החדשה העצמאית המכירה בערך עצמה הרואה בהשכלה וברכישת מקצוע תפקיד רב ערך היא ניהלה את בית הספר בקשיחות דעתנות וסמכותיות עם עקרונות לדרך ארץ ומשמעת. הבנות היו מסתתרות במסדרונות לקול צעדיה.

כמה אכזבה ושבר נגרמו לה כשהבן שלה דני החיל הקצין החתיך התחתן עם רקדנית בטן ממועדון הלילה אוריינה.

המצאת הפניצילין

אבא שלי יצחק ואחיו אברהם למדו באליאנס והיו מספרים שמידי יום היה נבחר אחד התלמידים לטפס על עץ האקליפטוס שבחצר ומצלצל בפעמון בית הספר. יום אחד הגיע תורו של אברהם. הוא יצא לחצר משך בפעמון ולפתע הפעמון נפל לו על הרגל.

הפציעה הייתה קשה והריפוי נמשך שנים רבות הוא ניצל הודות להמצאת הפניצילין.

גילוי הפניצילין על ידי אלכסנדר פלמינג בשנת 1928 מתואר לרוב כסיטואציה של מקריות ותזמון קוסמי, שאליה נקלע חוקר מפוזר ששכח צלחת פטרי עם תרבית חיידקית במעבדה לפני שיצא לחופשה. הפטרייה שהתפתחה שם הרגה את החיידקים - ופלמינג בר המזל שב מהחופשה והוכתר כגיבור שהציל את האנושות..(ויקיפדיה) אחר כך פיתחו את התרופה גם חוקרים מאוניברסיטת אוקספורד. שנת 1945 היא השנה בה התחילו להשתמש בפניצילין עד אז אנשים הלכו לעולמם מזיהומים פשוטים.

אברהם נאלץ לשכב בגבס זמן רב אחרי הפציעה לפי האגדה הגבס הסתיר את כלי הנשק של דודי בן ציון שהיה חבר בארגון ה לח"י.

בן־ציון הוא אחד מאחיו הגדולים של אבי נולד ביפו ליעקב ויניזיינה - מלכה, ונכד לסבא אליהו מהפרדס בבאר יעקב. לבן-ציון היו שִשה אחים ושתי אחיות. הוא למד בתלמוד תורה, בבית הספר תחכמוני, בבית הספר התיכון "גאולה", בגימנסיה "השכלה". בשנת 1944, בעודו תלמיד בבית־ הספר התיכון, הגיע למסקנה שחייבים להילחם לגירוּש הבריטים מהארץ. הצטרף למחתרת לח"י והשתתף בכל פעילויותיה. (העמותה להנצחת מורשת לחי)

הבמברטו ( האבוללה המקומי) - שד דמיוני שנועד להפחיד ילדים

יום אחד בגלל הקרבות על תל אביב ברחה כל המשפחה של אבי לבית סבתא (האמא החורגת של ויניזיינה) בנחלת שבעה בירושלים.

הבית בנחלת שבעה היה בית בו דיברו ספניולית, בחצר הבית סיפרה לי סבתא נחפר בור מים והבתים קושרו ביניהם ברשת צפופה של סמטאות צרות ולא-מתוכננות, ברוחב שבקושי הספיק למעבר אדם או בהמה. סגנון הבניינים והסמטאות הזכיר מאוד את זה של העיר העתיקה. מזכיר קצת את המחזה בוסתן ספרדי. עם הריחות המנהגים והשירים שלו.

הייתה המולה רבה ובלילה הילדים השתוללו ולא הצליחו להירדם. ואז צעקה הסבתא על הילדים שאם לא ישנו יבוא הבמברטו, הילדים נבהלו ומייד שתקו.

רק אליעזר עוד זכר את הפחד מפני במברטו שנים רבות אחר כך במיוחד כשהיה יוצא בחושך ממקום עבודתו בבורסה ברמת גן (ויש אומרים שבמברטו עדיין מסתובב באזור הבורסה).