סיפורי בבתא

עד השמיים ובחזרה

לפְעָמִים, כשאתה אוהב מישהוא מאוד מאוד , אַתָּה רוצה למצוא דֶּרֶך כְּדֵי לְתָאֵר עַד כַּמָּה חֲזָקִים רגשותיך. בספר "תנחש כמה אני אוהב אותך" מספר סם מקברטני על הארנבון אגוזיני הַקָּטָן וְהָאַרְנָב אֱגוֹזִי הגדול המגלים כי זֶה בִּכְלָל לֹא פשוט לִמְדֹּד אַהֲבָה!

האם למדוד אותה לגובה או לרוחב אולי עד האצבעות או עד השביל..... עד הנהר ....עד הירח.... ובחזרה.

גיא - נעמי שמר

אתה פיקדון בידי אני אותך עוטף כמו כסת
מכל סכנה שנשקפת אני מגן עליך, גיא

מאחות בית הספר
ומלוח הכפל
מרופא השיניים
תביט לי ישר בעיניים
שלא תלך לבד לים, גיא
כשחם מדי

גיא אתה תסתדר בלעדי
אבל בינתיים אנחנו השניים
הולכים לגינת אמסטרדם
ושם גיא ישנה נדנדה
ואני ואתה ואתה ואני ודי

השיר "גיא" פועל מתוך הרצון העמוק והאבוד ביותר שיש להורה כלפי ילדו – הרצון להגן. קיומו של הילד פוגש את קיומו של המבוגר הצופה בו, אוהב אותו, אך יותר מכל – חרד לו: "אני מגן עליך, גיא / מאחות בית הספר / ומלוח הכפל / מרופא השיניים / תביט לי ישר בעיניים / שלא תלך לבד לים, גיא / כשחם מדי".

בדרך כלל, ביצירות המועטות הנוגעות לעומק, בחרדה אצל ילדים. יש הבחנה מוחלטת בין עולמו הסגור והבטוח של המבוגר לבין עולמו הפתוח והשביר של הילד.

נעמי שמר מטשטשת את ההבחנה הזו. היא אינה רוצה להכריע. כשגיא מתבונן בעיני אביו – לא ברור מי נושא את האימה בעיניו ומי פותר אותה.

יכול להיות שמבטו של גיא הוא שמרגיע את אביו, ויכול להיות שלהפך, ויכול להיות ששניהם.

הסיום, ללא ספק, חותר לשם. קיים שוויון בין השניים: ישנה נדנדה / ואני ואתה / ואתה ואני / ודי.

לשון הפנייה היא גם הלשון המכירה בהדדיות, ואין דימוי חזק יותר מנדנדה כדי להנכיח את זה.

הילד הוא פיקדון אצל ההורה, וההורה ערב לו, אבל הערבות, אומרת שמר, היא גם הבאת יסודות האימה אל קדמת הבמה, יסודות של חיפוש וחרדה מתמדת.

במובן הזה, להורה ולילד יש שותפות גדולה, ובשיר הקל והפשוט הזה הם נפגשים. במקום שספרות הילדים ממעטת מאוד להיפגש בו. (בית אביחי)

הטקסט מוקדש לכל מי שמצאה את הדרך למדוד אהבה