סיפורי בבתא

מה מעצב אותנו יותר – המקום שעזבנו או המקום שאליו אנו הולכים

המשותף בין שיי עגנון ורחל המשוררת הוא דמויותיהם המעטרות את שטרות כסף.

אני מצאתי בנוסף לכך לשניהם יש "גן נטוש"

וכך כתב יהודה עמיחי:

      "כל אחד בחייו צריך גן נטוש אדם וחווה ידעו שכל אחד צריך גן כזה בו בית ישן

       לפתוח דלת נעולה אחת שלעולם לא ישוב לפתוח."

משפחת שלוש – תמול שלשום

מספרים על עגנון (צ'אצ'קס) שנהג לשבת שעות על מרפסת ביתו בנווה צדק. וסתם לבהות ברחוב. מול אותה מרפסת ניצב ביתו של סוחר הקרקעות האמיד אהרון שלוש. כשראה אותו אהרון שלוש יושב בבדידותו יצא ליבו אליו הוא החליט להזמין אותו אליו לארוחות ערב שישי. עגנון שהיה בחור צעיר התאהב במרגלית נכדתו של שלוש ויום אחד לקח יוזמה, לבש את המקטורן החגיגי שלו והתדפק שמח על דלת ביתה. מבקש להיפגש אתה.

מרגלית פסלה אותו. משפחת שלוש המכובדת חשבה כי הוא בטלן מובטל ושם משפחתו גלותי. מאוכזב ועצוב חצה עגנון את השביל וחזר לביתו. בדירתו הוא כתב את הספר "והיה העקוב למישור" סיפור על אהבה נכזבת שהקנה לו מעמד של סופר עברי וככזה המשיך וכתב את הספרים עגונות ואת הספר על נווה צדק "תמול שלשום." הספר מתאר את כל הדמויות שלה, מלבד משפחת שלוש.

"יש לו חמישה חלונות", כתב עגנון על חדרו "בחלון אחד רואים את הים הגדול שאין לו סוף, ובחלון אחר רואים את הפרדסים הירוקים שאין להם שיעור, ובחלון אחר רואים את הבקעה שהרכבת עוברת עליה, ומחלון אחר רואים את המדבר שעליו נבנתה אחר כך תל אביב, וחלון אחד פונה כלפי נווה צדק."

הם לא הסכימו להכניס אותו למשפחתם והוא לא הכניס אותם לספריו.

לימים מצא עגנון את אהבתו הגדולה דווקא בגרמניה. אשתו האהובה אסתרליין שהייתה לו להשראה גדולה. בני הזוג ומשפחתם עברו לירושלים, שם חידש עגנון בספרות העברית את הרומן הפסיכולוגי המתאר דקויות ביחסים ביו המינים ובחיי הנישואין.

גן סגור –דקל שפל צמרת

יש בעיה" פתח ואמר שליח הציבור של דגניה דוד שמטרלינג לרחל . הדברים שהתבקש לומר היו קשים, והוא גמגם, נשמע מתנצל, אבל הצליח להגיד את המשפט שנשאר חרות לא רק בזיכרונה. אלה בזיכרון הקולקטיבי הארץ – ישראלי. "את חולה", "ואנחנו בריאים, ולכן את צריכה ללכת. כדי להבהיר לה מדוע, פירט והסביר: רחל אינה יכולה במצבה לעבוד עם הילדים ולאכול מאותם כלי אוכל של החברים, כי זה לא אחראי בשדות, בחקלאות, הרופא אוסר עליה לעבוד. המסקנה ברורה: עליה לעזוב את הקיבוץ. להסתלק.

רחל חלתה בשחפת, שהייתה אז מחלה מסוכנת מאוד, לרוב סופנית, ומידבקת. אפשר אולי להבין את חרדתם של חברי הקיבוץ, את חששם שמא יידבקו ממנה הם או ילדיהם. ובכל זאת, כמה אכזרי היה הגירוש. מרבית החברים שידעו מה עומד להתרחש, הסתלקו לעבוד בשדות כדי לא להיות בסביבה.

שמונה שנים לפני כן נראו חייה של רחל שונים לגמרי, מלאים בהבטחה ובעשייה. היא חלמה לעסוק בחקלאות ועברה לגור בחוות העלמות שעל שפת הכינרת שנועדה להכשיר פועלות לעבודת הקרקע.

רחל אהבה את החיים הללו וכבר אז כתבה מספר שירים, אך לחבריה היה קשה לגלות אותה כמשוררת. הרי חברים לא תמיד מזהים פוטנציאל. ( מוקי צור).

רק בשנותיה האחרונות בהם התגוררה ברחוב בוגרשוב 5 בתל אביב כתבה את רוב שיריה. אלו היו השנים הפוריות ביותר שלה. דווקא הדוחק, העשיר את יצירתה והיא קבלה תמיכה מהעורכים של עיתון דבר שפרסמו את שיריה.

בין השירים היו כיסופיה לאותה תקופה לדוגמה בשיר:

       "וְאוּלַי לֹא הָיוּ הַדְּבָרִים מֵעוֹלָם, 

        ואוּלַי מֵעוֹלָם לֹא הִשְׁכַּמְתִּי עִם שַׁחַר לַגַּן, לְעָבְדוֹ בְּזֵעַת-אַפַּי?"